מתי תחומי העניין שלכם הופכים למכשול?

נראה מובן מאליו שכשמדמיינים אדם גדול, הוא גדול בדבר אחד. בריאן מיי הוא גיטריסט. נבוקוב היה סופר. מריו הוא אינסטלטור. כל אחד מהם נראה יוצא דופן בתחום אחד, וככה אנחנו זוכרים אותם.

מוזר ככל שזה יישמע, לכל השלושה הייתה לפחות עוד התמחות רצינית אחת. בריאן מיי הוא גם אסטרופיזיקאי שחזר להשלים את הדוקטורט שלו יותר משלושים שנה אחרי ש-Queen התפרסמו. נבוקוב ערך מחקר רציני בטקסונומיה ובאבולוציה של פרפרים. מריו, בינתיים, עבד כרופא, ספורטאי מקצועי, נהג מרוצים ומציל נסיכות במשרה חלקית. את התעודות שלו קצת יותר קשה לאמת.

אלה דוגמאות משעשעות, אבל דוגמאות לבדן מוכיחות מעט מאוד. ראיות משמעותיות יותר מגיעות ממישל ורוברט רוט-ברנשטיין. המאמר שלהם, Polymathy Among Nobel Laureates as a Creative Strategy, מתבסס על מחקר של 773 זוכי פרס נובל. החוקרים מצאו ש”תחומי עניין מתמשכים בכמה תחומים” (כלומר תחביבים רציניים) נפוצים במיוחד בקרב הזוכים. הרבה מהזוכים גם תיארו את זה כחלק מכוון מדרך העבודה שלהם, ולא כערימה של תחביבים שאין ביניהם קשר.

בעצם סרטון על המחקר הזה הוא שנתן לי השראה לכתוב את המאמר. הוא מציג פולימתיות כאסטרטגיה יצירתית חזקה, אפילו כוח-על, ואת ההתמחות כמשהו שעלול בסופו של דבר להגביל את החשיבה שלכם. אני מסכים עם הרבה ממה שנאמר שם, אבל אני לא חושב שהבחירה כל כך ברורה.

העברה רחוקה היא לא קסם

האם באמת קיימים תחומים שאין ביניהם שום קשר? תחשבו על זה רגע.

אני מצייר מאז שהייתי ילד. מאז שאני זוכר את עצמי, שרטטתי מתקנים: מכונות מעופפות, פעמוני צלילה, דלתות סתרים ומה שעוד צץ לי בראש. זה היה כיף, אבל זה גם אימן אותי לחשוב במרחב.

בזמן שחלק מחבריי לכיתה התקשו להבין צורות תלת-ממדיות מורכבות, אני יכולתי פשוט לשרבט אותן, כמו שעשיתי במשך שנים. תגידו שגאומטריה מספיק קרובה לציור. הוגן. אבל אני גם מדמיין מושגים בתכנות באופן מרחבי: מחסניות, תורים, זיכרון פיזי, מבני מסדי נתונים והקשרים בין אובייקטים. דברים תופסים מקום, יושבים אחד על השני או מתחברים דרך מרחב דמיוני.

זה לא אומר שציור הופך מישהו אוטומטית למתכנת טוב יותר. אבל זה מראה שרעיונות מתחומים רחוקים יכולים לעבור. וזה קורה כשמודל, טכניקה או הרגל מסוים שלמדתם בתחום אחד מתאים לבעיה בתחום אחר. אתם חושבים בדפוסים. אתם מבינים דרך מטאפורות. אתם מסבירים את הלא ידוע בעזרת הידוע. עוד תחום עניין נותן לכם יותר דברים ידועים לעבוד איתם — אבל רק אם נשארתם איתו מספיק זמן כדי ללמוד משהו אמיתי.

את הקיבעון הקוגניטיבי צריך להרוויח

ברגע שאתם נהיים טובים במשהו, חלקים ממנו הופכים לאוטומטיים. זה לא באג — זה הפרס על העבודה שעשיתם.

קשה לצייר ממש גרוע כשאתם טובים בציור. קשה לכתוב אלגוריתם מיון מטופש להפליא אחרי שנים של חשיבה על ביצועים — למרות ש-js תמיד ייתן לכם לנסות:

[5, 8, 1, 4, 19].forEach((number) => {
  setTimeout(() => console.log(number), number);
});

מומחיות נותנת לכם היוריסטיקות: לקחים דחוסים שמאפשרים לזהות בעיות מוכרות ולפסול תשובות גרועות מהר. אחרי מספיק ניסיון, אתם מריחים שטויות עוד לפני שאתם יכולים להסביר עד הסוף למה זה מסריח.

אבל אותו מנגנון מחשבתי יכול להסתיר גישות שנמצאות מחוץ להכשרה שלכם. קיצור דרך שימושי יכול בשקט להפוך לכלל. דפוס מוכר יכול להיכפות על בעיה שהיא באמת שונה. קשה לחשוב מחוץ לקופסה כשביליתם את כל החיים בבניית הקופסה — ונהייתם ממש טובים בלבנות אותה.

זו הסיבה ש”קיבעון קוגניטיבי” הוא שם גרוע לתופעה שהיא ברובה טובה. אי אפשר להתקבע בלי להיות קודם טובים בטירוף בתחום שלכם. המטרה היא לא להימנע ממומחיות. המטרה היא לבנות מודלים חזקים בלי לאבד את היכולת לשים לב מתי הם כבר לא מתאימים.

האם מחקר הנובל מוכיח משהו?

יש פה מלכוד: ועדות נובל אוהבות עבודה שחוצה דיסציפלינות. פרס שמתגמל תגליות בין-תחומיות יבחר באופן טבעי אנשים שטובים בעבודה בין תחומים. ואז, הפתעה, הזוכים נראים פולימתיים באופן חריג.

זה לא הופך את המחקר לשגוי. זה הופך אותו לצר יותר. פולימתיות יכולה להיות אסטרטגיה מצוינת לפריצות דרך נדירות ואינטגרטיביות. היא לא מוכיחה שעוד תחביבים ישפרו קריירה ממוצעת, והיא לא יכולה להפריד בין סיבה לנסיבות. האם הרוחב יצר את ההישג? האם הסקרנות יצרה את שניהם? האם ההצלחה פשוט קנתה לזוכים את החופש לחקור? כנראה קצת מכל השלושה.

אסטרטגיה שנבנתה לתגלית ברמת נובל היא לא בהכרח הטובה ביותר כדי ללמוד שפה לפני רילוקיישן, לקבל קידום או להפוך למנתח אמין. לפעמים רוחב מגיש לכם פתרון לא צפוי. לפעמים הוא פשוט מאט אתכם.

התמחות זזה מהר

למדתי לתכנת בתשעה חודשים. התחלתי מאפס ידע וקפצתי ישר לפסאודו-קוד וללוחות שרטוט. בסוף בניתי CMS ב-Java Spring עם Angular מעליו וקיבלתי הסמכה של Oracle.

למדתי שמונה שעות, חזרתי הביתה והמשכתי מאיפה שעצרתי. ייתכן שזו הייתה התקופה הכי מאושרת שלי באותו שלב בחיים. אבל אני גם יודע שאין סיכוי בעולם שהייתי מתקדם כל כך מהר אם הייתי מחלק את תשומת הלב שלי בין כמה תחומי עניין רציניים.

ברור שאתם מתקדמים מהר יותר כשאתם מקדישים את עצמכם לדבר אחד. הקאץ’ הוא שאתם צריכים להיות מסוגלים להחזיק את זה לאורך זמן. אתם צריכים זמן, אנרגיה וסיבה להמשיך בלי להישחק. אתם גם צריכים להיות מוכנים לתת לתחומי עניין אחרים לחכות.

אם אתם צריכים מיומנות בדחיפות ומוכנים לשלם את המחיר — תתמקדו. אין שום דבר נחות מבחינה אינטלקטואלית בבחירת הדרך הקצרה ביותר כשאתם צריכים להגיע למקום מסוים.

לפעמים פעילות אחרת היא מנוחה

גם לריכוז יש גבולות. אני מאמין שסוג המנוחה הטוב ביותר הוא לעיתים קרובות החלפת פעילות.

לפעמים מנוחה זה לבהות בעיניים ריקות בתקרה לבנה. בסדר, אני מבין. אבל לרוב אני מתאושש כשאני לוקח משהו אחר: מנגן שיר בגיטרה, אופה כיכר לחם, קורא על התפתחות של שפות או ממדל הדפסת תלת-ממד שכבר מזמן הייתי צריך.

כאן תחביבים זורחים. הם נותנים לכם סוג אחר של בעיה ודרך אחרת לשים לב. אולי בסופו של דבר הם יתרמו משהו שימושי לעבודה שלכם, אבל הם לא חייבים. לחזור רעננים זה כבר מספיק שימושי.

זה ספקטרום, לא זהות

רובנו לא מומחים טהורים וגם לא פולימתים גדולים בסגנון הרנסנס. יש לנו דבר אחד או שניים שאנחנו עושים טוב במיוחד, כמה דברים שאנחנו מבינים חלקית, ובית קברות קטן של תחומי עניין ששרדו שלושה ימי שלישי.

אל תבנו את האישיות שלכם סביב ארכיטיפ. אל תתחילו תחביב רק כי סרטון או פוסט בבלוג אמרו לכם שפולימתים הם גאונים. תירגעו. תישארו סקרנים, ותשימו לב לתחומי העניין שממשיכים לחזור.

מלכודת האספן

יש הבדל בין לחקור לבין להתחיל מחדש בלי סוף.

אספן רץ אל תחום העניין החדש והנוצץ ביותר, חוטף אותו ושוכח ממנו רגע אחר כך. הוא קונה ספרים שהוא אף פעם לא פותח וכלים שמעלים אבק ברגע שהחידוש נעלם.

קחו את הזמן. תישארו גם אחרי ההתחלה המרגשת. תרשו לעצמכם להתקשות, להיכשל ולהוציא תוצאות בינוניות. אל תסתפקו בסריגת גרב; נסו את הצעיף עם הציפור שאתם עוד לא מספיק טובים כדי להכין. חפץ מגושם שהוא באמת שלכם לימד אתכם יותר מפרויקט מושלם שמעולם לא יצא מהדמיון.

תחום עניין הופך לשימושי כשאתם נותנים לו מספיק עומק כדי לשנות את מה שאתם יכולים לעשות או לשים לב אליו. וזה דורש לחזור אליו אחרי שהוא מפסיק להיות חדש.

תנו לתחומי העניין את העונות שלהם

דרך אחת לאזן בין רוחב לעומק היא לתת לכל תחום עניין עונה משלו.

זה לא אומר לחלק כל יום לפרוסות שוות של שעה. תנו למשהו שבוע, חודש או תקופה ארוכה יותר של תשומת לב מרוכזת. הרבה יותר קל לטפח תחום עניין כששלושה אחרים לא נלחמים בו על תשומת הלב שלכם כל ערב.

רדום לא אומר נטוש. בריאן מיי חזר לאסטרופיזיקה אחרי יותר משלושים שנה. העונות שלכם כנראה לא צריכות להיות דרמטיות כל כך, אבל העיקרון נשאר: אפשר להניח משהו בצד בלי לזרוק אותו.

מעבר מכוון ומעבר אימפולסיבי הם שני דברים שונים. מעבר מכוון בא אחרי תקופת עבודה מועילה. מעבר אימפולסיבי קורה בכל פעם שתחום העניין הנוכחי נהיה קשה. האחד נותן לחיים שלכם קצב; השני משאיר אתכם תקועים לנצח בהתחלה.

סיכום

אז מתי תחום עניין הופך למכשול? כשהוא גונב תשומת לב ממשהו שאתם צריכים לגמור בדחיפות. כשיש לכם יותר מהם ממה שאתם באמת יכולים להאכיל. כשהנושא הנוצץ הבא הופך לנתיב המילוט שלכם בכל פעם שהנוכחי מבקש סבלנות.

אחרת, תפנו לו מקום. במיוחד כשאתם טוחנים את אותה עבודה כבר שנים, כשהחשיבה שלכם מרגישה תקועה, או כשמשהו ממשיך למשוך אתכם בחזרה הרבה אחרי שהחידוש היה אמור להתפוגג.

תנו לתחום עניין מספיק זמן כדי להפוך למיומנות — ותנו למיומנות הזו מספיק זמן כדי לשנות את הדרך שבה אתם חושבים.